אבא הלך לעבודה

לפני שאתחיל לדבר, גילוי נאות: אני הבוס

גילוי עוד יותר נאות: למרות שאני הבוס, גם לי יש בוס

גילוי הכי נאות, נגעתי בשחור בלי חרטות: לבוס שלי אני קורא אבא

היום ארצה לדבר קצת על השילוב המטורף הזה בין משפחה לקריירה, איך מתמודדים עם זה ברמת הפרט, ואיך העסק שלי מתמודד עם העובדה שיש בו גם אבות פעילים, בנוסף לאמהות.

אפנה לעניין קודם מנקודת המבט של הבוס, שהוא אבא בעצמו: לרובנו המוחלט במשרד יש ילדים קטנים וכולנו מעורבים בחיים שלהם, גם הגברים וגם הנשים. גם אני וגם המנהל השני לקחנו חופשים כדי לשמור על הילדים וכמונו גם העובדות האחרות. אם ילד של עובד או עובדת חולה והם במצוקה בעניין, הם אוטומטית יישלחו הביתה ומישהו ידאג למלא את מקומם – כן, גם אני נשארתי לפעמים כדי לגבות הורה. למה? כי גם אני הורה וגם אני מבין מה זה ילד חולה בבית שצריך את ההורה שלו איתו – בטוח שגם אתם הייתם פעם הורים לילדים קטנים. בחופשים, הילדים מתקבלים בברכה תמידית אצלנו במשרד ותמיד נמצא להם תעסוקה כדי שההורה יוכל לעבוד בשקט. מסכים, זה פוגע לפעמים בתפוקה ולא פעם יש הרגשה של "גנון" במשרד, אבל בתמורה לזה אני מקבל עובדים מחויבים ושמחים, שמבינים שהם לא רק פיון קטן אצלי בטבלת האקסל של הרווחים.

בשביל לפנות לנקודת המבט של האב, אתן קצת רקע על עצמי למקרה שלא קראתם את זה כבר בלשונית ה"אודות" פה ליד (תתביישו לכם) וגם אתייחס לצורת ההתמודדות שלי עם הנושא:

עבדכם הנאמן הינו מנכ"ל חברת התכשיטים DIAMONDS FOREVER, המשרדים ואולם התצוגה שלנו ממוקמים בבורסה ברמת גן (מוזמנים לבקר). מזה כשלוש שנים, אני גר בירושלים עם מאיה אשתי, ועם ביתנו המדהימה ליהי.

זמן נסיעה מהבית למשרד: שעה וחצי –שעתיים לכיוון

שעות עבודה ביום רגיל: 10:30-18:00

בהתחלה זה לא באמת הפריע, אז הגעתי ב 20:00 או 21:00, גם אשתי עבדה, לא באמת היה לאן לחזור. כשליהי נולדה, הכול השתנה. מישהו מחכה לך בבית, ולא רק מישהו אחד. לאישה זה ממש קשה להיות עם הילדה כל כך הרבה שעות לבד בלי עזרה, כשאני חוזר, הדבר היחידי שהיא חושבת עליו זה "אבא בא! לכי לאבא". הגיוני ולגיטימי, אני גם רוצה להיות קצת עם הילדה שלי. רק שיש בעיה אחת קטנה בכל הקונספט הזה – אבא חזר עייף משעתיים של נסיעה, לא משנה מה יגידו לכם – שעתיים נסיעה זה לא דבר מעורר בשום פרמטר אפשרי. ואני נוסע בתחבורה הציבורית, אפילו לא נוהג. כמובן שגם העבודה נפגעת, במשרד המחשבות שלי נודדות לשנייה שאני אצא הביתה כדי לראות את הבת שלי (כפי שאתם מבינים, זה לא קורה הרבה)

חזרה לעניינו, לפני כמה חודשים הבוס שלי, שהוא במקרה גם אבא שלי ראה שאני נשחק לגמרי והוא הציע הצעה פשוטה להפליא: פעמיים בשבוע צא מוקדם, מתי שתצטרך כל עוד אתה מספיק לסיים מה שצריך. בתמורה – פעמיים בשבוע תישאר עוד שעה. המחווה הקטנה הזאת, שבה הבוס שלך פשוט נתן לך את האופציה ללכת להיות עם הילדים שלך בשעה שהיא יחסית נורמלית (שוב, שעה וחצי שעתיים נסיעה בכל מקרה) ואת האפשרות להיות אבא מסוג כלשהו שלא רק חוזר הביתה ומתחנן שהילדה כבר תהיה ישנה נותנת לך אחלה מוטיבציה – ואתה נשאר בשמחה גם עד שמונה או תשע אם אתה באמת צריך.

המצב שלי מבחינת שילוב קריירה ומשפחה עדיין לא מושלם. יעידו על כך כל המעורבים בדבר (גם הפסיכולוג שלי). לעבוד ארבע שעות ביום זה לא ממש יעיל מבחינת תפוקה, אבל לפחות ליומיים בשבוע, אשתי קיבלה את בעלה חזרה והילדה קיבלה את אבא שלה בחזרה. בתמורה, אבא שלי קיבל את העובד שלו בחזרה. כ"כ פשוט. תודה בוס

מוזמנים לקרוא את המאמר של סופרדאד בנושא ב XNET בלינק הבא
http://www.xnet.co.il/family/articles/0,14566,L-3104708,00.html