1. אני ממש רוצה את מה שלקח מי שיצר את הדבר הזה
2. אני ממש ממש רוצה את מה שלקח מי שיצר את הדבר הזה
3. אני ממש ממש ממש רוצה את מה שלקח מי שיצר את הדבר הזה
4. אני ממש ממש ממש ממש רוצה את מה שלקח מי שיצר את הדבר הזה
5. תמיד תזכרו, אין בעיה – כי פתרנו אותה
אזהרה! – פוסט לא מבדר בעליל , אך הכי חשוב שכתבתי כאן עד היום
במהלך השבוע האחרון, חברי פרלמנט האבות קיבלו "סקופ" – תוכנו של פרוטוקול מס' 197 מישיבת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות אשר עסק בהצעת החוק של חוצת המגזרים, המגדריים, הדתיים והבין מפלגתיים של ח"כ תמר זנדברג ממרצ – שאף נכחה בוועדה ושל הח"כים הבאים: זהבה גלאון, אילן גלאון, ניצן הורוביץ, מיכל רוזין, איילת שקד, זבולון קלפה, אורית סטרוק, יוני שטבון, שולי מועלם-רפאלי,מירי רגב, חנין זועבי, איתן כבל, משה מזרחי, עיסאווי פריג' ומרדכי יוגב: "הצעת חוק עבודת נשים (תיקון – חופשת אבהות), התשע"ג 2013" אשר נפסל דה פקטו ע"י הוועדה והיו"ר שלה, ח"כ חיים כץ, כאשר "שלח" אותה לדון על העניין עם התעשיינים ושאת תוכנו המלא תוכלו לקרוא כאן
בהצעת חוק זו (אשר תוכנה מבורך לכל דעה ושאת תוכנה המלא תוכלו לקרוא כאן) ח"כ זנדברג וחבריה לחקיקה מבקשים לעגן בחקיקה חופשת לידה גם לאבות. בעוד שעם עצם ההצעה כולם מסכימים, על אופן מימון ההצעה מתנהל ויכוח חריף ביותר שאף יורד לטונים אישיים מצד היו"ר המהולל עצמו. (כמו כן, אני מתבייש שאיש כמו חיים כץ הוא יו"ר של ועדה כלשהי עם צורת דיבור כזו, אבל בואו נדלג רגע על פוליטיקה בין מפלגתית לרגע).
בכדי להקל עליכם, ארשום את עיקרי ההצעה הנתונים במחלוקת בקצרה רבה:
1. עובד יהא רשאי להיעדר מעבודתו עקב לידתה של אשתו למשך 8 ימים
2. ימי ההיעדרות יתחלקו כך: שלושת הימים הראשונים ע"ח החופשה השנתית. חמשת הימים הנוספים ע"ח ימי המחלה
ראשית, דברי ברכה, ח"כ זנדברג הינה אדם מנומס מאוד, קוהרנטי ומובן שעצם החוק חשוב לה מאוד. ח"כ זנדברג וחבריה עשו מבחינתם מאמץ עילאי לשלב, לדעתם לפחות, בין עלויות המדינה לעלויות המעסיק וניכר בדיון הזה שהיא נאלצה להתמודד לא רק עם עובדות שהוטחו מולה, הרי לשם כך היא שם, אלא גם מול שוביניזם ועוד מילים גבוהות מהצד לא נחמד של המתרס.
אחרי שסיימנו להלל את ח"כ זנדברג, הגיע הזמן להתייחס לצד השני של הדיון, או יותר נכון, לצד של המעסיקים בסיפור הזה.
לפי ההצעה הנתונה, חמשת הימים האחרונים הינם ע"ח ימי המחלה. מיד בתחילת הדיון, יו"ר הועדה ח"כ חיים כץ וח"כ מיקי רוזנטל הזדעקו – "למה ע"ח המעסיקים?" לטענתם (ולדעת עו"ד סיגל סודאי, מנהלת המחלקה לדיני עבודה באיגוד לשכות המסחר שהבהירה די בבוטות שאין להם שום כוונה לשלם על העניין הזה) מסתבר שלפי מחקרים של התאחדות התעשיינים, עלות יום אחד של חופשת מחלה למשק הינה 80 מליון שקל בחישוב גס ומופרך בטירוף שלא לקח בחשבון את מספר הלידות בשנה, את העובדה שהוא בכלל לא רלוונטי לעובדי מדינה מסיבות שתיכף אסביר ואת העובדה שרק גברים נדרשים לחוק הזה בכלל)
על פניו, יש כאן שחור ולבן קלאסי. או כמו שדן מרגלית אוהב להגיד "מלחמת בני האור בבני החושך". הרי מה אכפת למעסיק לשלם את זה לעובד? כמה עובדים כבר יצטרכו את החופשה הזאת? וכמה כסף היא באמת תעלה? יש אשר יוכלו להגיד "בואו נהיה ריאליים" – היום הראשון בכלל ללא עלות, השני והשלישי עולים 50% ורק מהרביעי מקבלים כסף "זה כזה כואב?"
יש גם כאלו שיאמרו: הרי רגע, רק בחצי השנה האחרונה, אותה ועדה ממש אישרה לקיחת חופשות מחלה על מחלת הורים (פרוטוקול 162 מתאריך ה 20.1.14) והיעדרות בשל מחלת ילד (פרוטוקול 103 מתאריך ה 25.11.13), אז ההורים שלנו וילדים שלנו חשובים מספיק כדי ש"נכריח" מעבידים לאפשר להם להשתמש בחופשות המחלה עבור הבעיות שלהם והאבהות הטרייה שלנו לא? האם היעדרות בשל טיפולי פוריות (פרוטוקול 162, 20.1.14) יותר חשוב מהנושא? ותכלס, אם אתה עובד מדינה אתה יכול לשרוד את זה בכיף
אז קודם כל, לא. הם לא יותר חשובים. האבהות שלנו היא הדבר החשוב ביותר שקיים ואני מודה לאלוהים שאני הבוס, כך שיכלתי להרשות לעצמי לא להגיע שבוע לעבודה (כן, גם עובדים שלי לא מגיעים כמה ימים אחרי). אבל הבעייתיות בעניין כאן היא כלל לא בעסק שלי, אני אשרוד עובד שלא יגיע כמה ימים, הבעיה כאן היא בעסקים הקטנים, בחנויות הקטנות והשכונתיות – האלה שאם יהיה עובד שלא יגיע כלל לעבודה, כמו במקרה של הורים לילדים חולים או כאלה שצריכים לטפל בהוריהם על בסיס קבוע פשוט ייאלצו לשחרר אותם. מה איתם? יש חנויות שכל הקופה היומית שלהם היא 2000-3000, תוסיפו לזה שכר של עובד רגיל (בהנחה שיש עובד אחד בנוסף לבעלים, לעיתים במשמרות) והוצאות ואין שם הרבה רווח מלכתחילה. אני בטוח שבעל העסק ישמח לתת לעובד שלו חופשה לצורך הלידה, כולנו בני אדם – אבל זה אנושי להכריח אותו לספוג את המכה הזאת של רווח יומי לעתים?
אז יגידו, אבל זה על חשבון ימי המחלה, אסור לו להיות חולה? והימים הראשונים זו בכלל חופשה שנתית… מותר לו להיות חולה, אבל הוא לא חולה. כשאתה עובד מדינה בכל מקרה הימים הנותרים נפדים כשאתה מסיים לעבוד, המגזר העסקי זה ממש לא כך, במגזר הפרטי ימי המחלה הם שנתיים, אם עובד לא חולה הוא פשוט צריך לבוא לעבוד… כמו שאמר חיים כץ בבוטות אופיינית: "תיקח הכל על חשבונך, אני לא מממן אותך. למה? כי אני נותן לך 300 מתנה לבריתה ולא 3000 שקל, במצה כזה אני לא מוכן לתת לך 3000 שקל". אז אמנם ח"כ כץ ועו"ד סודאי מייצגים כאן את המגזר העסקי ה"כבד" ולא את העסקים הקטנים (ושלא ישקרו לכם לרגע לאכפת להם מהעסקים הקטנים האלו, בטוח לא גברת סודאי) אבל בבוטות שלהם ותאבת הבצע שלהם הם מרימים את בעיית העסקים הקטנים.
ח"כ תמר זנדברג
ועכשיו, בהנחה שכולנו מסכימים שהחוק הזה חשוב מאין כמותו, בואו נחשוב רגע, אז מי משלם על כל זה? כבר הבנו ש 3 ימים על חשבון העובד – סבבה. לא קביל לדעת כל אדם נורמלי, אבל סבבה. אז מי משלם? ביטוח לאומי? מסתבר שלא, כמו שאמר שוב ח"כ כץ על ח"כ זנדברג כשנשאלה מדוע היא לא דורשת זאת מהביטוח הלאומי: "היא שמעה שבשנת 42 הביטוח הלאומי קורס, יש לה ראיה ארוכת טווח". האוצר? לא. אז מי כן?
קודם כל, ואציין זאת שוב ושוב שוב ושוב, החוק חשוב. חשוב מאוד. קודם כל כדי שלא יוכלו לפטר אדם שכל רצונו הוא להיות אבא. והנה ההצעה שלי. שהיא באמת "הוגנת"
8 ימי חופשה
– שלושה ימים ראשונים מביטוח לאומי (או מכל תקציב אחר)
– שלושה ימים נוספים ע"ח חופשת שנתית
– יומיים נוספים ע"ח חופשת מחלה
ואיך המדינה תשלם? בדיוק כמו שהמעסיקים הקטנים אמורים…..
________________________________________________________________
לפוסט המלא ב XNET
http://www.xnet.co.il/family/articles/0,14566,L-3105240,00.html
כל הפוסטים של חברי הפרלמנט השבוע:
להרשמה לניוזלטר שלנו:
כשליהי נולדה, אי שם בקור ההררי של הרי עין כרם המושלגים בדצמבר, עדיין חייתי באופטימיות קוסמית כזאתי, יותר נכון, חייתי בסרט שבו אני אהיה האבא המושלם ושלילדה הזאת לא אשקר לעולם. אחרי יום וחצי בערך התעשתי (או התעשתתי, איך כותבים את זה לעזאזל?) והבנתי שזה כנראה לא יקרה. למזלי, הילדונת היום בת שנה (ושלושה חודשים). השקר הכי גדול שאפשר להגיד לילדה בת שנה (ושלושה חודשים) זה שהנה, התרופה ממש טעימה ואז לצחוק יחד עם מאיה צחוק מרושע על העוקץ שעשינו לה. או לחלופין, להגיד לה שכבר שעה ממש מאוחרת שהיא צריכה לישון עכשיו (השעה שש).
לצערי, היא לא תישאר בת שנה (ושלושה חודשים) לעד. יגיע היום שבו היא תלמד לשאול שאלות שלא באמת אדע (או ממש ארצה) לענות עליהן ולכן, החלטתי כמו כל אבא חרדתי להתכונן לשאלות האלו עם תשובות מוכנות מראש. חלקן תשובות כלליות, שמתאימות לכל שאלה ותהייה, כגון:
1. כן
2. לא
3. שאלי את אמא, היא יודעת יותר טוב (בוודאי)
4. הארנק אצל אמא
5. אני לא יכול עכשיו (אני לא רוצה)
שאלי את אמא….
.
חלקן גם תשובות לשאלות כאלו שאני פשוט יודע שיבואו ושאני חרד מהן כבר שנה שלמה, או סתם שקרים שישעשעו אותי, כי אני יכול:
1. לא מתוקה, זה לא אני שזרקתי אבן על השכן עם הקריוקי. זו אמא.
2. יש לנו בית בגודל של ארמון. הוא כל כך גדול שכדי לעבור בין החדרים תיאלצי לקחת אוטו. ויש בחוץ לונה פארק! אם תהיי ילדה טובה במשך שנה,אני אקח אותך לראות את הבית. אם תהיי ילדה טובה חמש שנים נעבור אליו!
3. רואה את המסך הזה באוטו? את חושבת שזה ג'י פי אס, אבל זה בעצם מרכז התקשורת שלי עם המפקדה של המרגלים!
4. איך היה במדורה? (עוד פעם אחת אני מריח עלייך סיגריות אני מולק לך את הרגליים. מדורה עאלק)
5. – בטח שאת יכולה לצאת עם ידיד שלך. זה ממש לא מפריע לי. הנה, קחי גם את האוטו
– באמת אבא??
– פחחחחחחח. לא, את מרותקת. כנסי לחדר ואל תצאי עד ראש השנה הפרסי
And stay there!
.
הבעיה בשקרים היא כזאת, הם מדבקים. הרי זה די בדוק שליהי תשקר לי מדי יום.
– לא עשיתי כלום עם איתי אבא, רק ראינו את הסרט החדש של פאוור ריינג'רס!
– את בת 17 וחצי…..
וזה ברור גם שמאיה תשתף איתה פעולה…
"מה קרה לך, פאוור ריינג'רס זה ממש חזק היום בקרב בני 17…."
חזק בקרב בני ה 17 בשנת 2030
.
יהיו כמובן גם את השאלות האלו…
"אבא, מה זה מחזור?"
התשובה לשאלה הזאת כמובן תהיה: "ראי סעיף 3 ו 5 בחלק הראשון של הפוסט הזה. כמו כן, את מרותקת, כנסי לחדר ואל תצאי עד ראש השנה הפרסי (אני לא באמת ארתק אותה על זה, זה סתם מצחיק לרשום את זה, אל תכעסו עליי)
כפי שכבר הבנתם, אני כנראה אהיה דגנרט לתפארת ואשקר לה על כל שאלה שנייה שהיא תשאל אותי. יש מצב שזה אפילו כבר יבוא לי ב"אוטומט" מרוב שהתרגלתי לשקר לילדה. מה כן, לא יש שאלה אחת שעליה אענה לה את האמת בכל מצב…
– אבא, אתה אוהב אותי?
– הכי בעולם מתוקה שלי, הכי בעולם….
*הפוסט הנ"ל הינו פוסט הומוריסטי וכל הנכתב בו אינו ראוי את הדיו האלקטרוני עליו נכתב. ט.ל.ח
________________________________________________________________
לינק לפרלמנט השבועי:
http://www.xnet.co.il/family/articles/0,14566,L-3105081,00.html
רוצים לקבל בכל שבוע את הפוסטים הטובים ביותר של הקבוצה, ישירות למייל, במייל אחד מרוכז? הרשמו לניוזלטר שלנו!
או – למה אני לא מתקרב עם ליהי למסעדות יותר בחיים
היה זה יום שישי חמים ומשפחת יזדי הקטנה והנפלאה במשפחות החליטה לטייל לה בתל אביב העיר הגדולה. התנענו את רכבינו ושמנו פעמינו לכיוון העיר וחנינו מאחורי שוק הכרמל העמוס והנוראי (כשאתה מתרגל לשוק ברמה של מחנה יהודה אתה בכלל לא מבין איך קיים מקום זוועתי כזה בעיר כזאת). לאחר תמרון צפוף לאורך כמאה מטרים, שהרגישו כמו 8765, מצאנו פנייה ימינה וחתכנו לכיוון מדרחוב נחלת בנימין העמוס אך הנוראי הרבה פחות, כשאנו רעבים להחריד. לאחר חמש דק' של שיטוט בין הדוכנים החביבים (ממליץ מאוד על דוכן התמונות לילדים של איילת עין ורד. האישה מוכשרת בטירוף ואני אומר את זה לגמרי כי אני מכיר אותה אישית וזו פרסומת ממש גלויה להחריד) הוחלט לשים פעמינו לכיוון המסעדה שאנו הו כה מחבבים – קינג ג'ורג'.
הגענו. לשאלתה של המארחת הנפלאה ענינו שאנחנו צריכים שולחן לשניים וחצי והמתנו בסבלנות. ליהי, ביתי המקסימה, גנבה שם כמובן את כל תשומת הלב בכך שאכלה בערך עשרה כדורי פירה מטוגנים תוך כדי קריאות של "ההההמממממממ!!!!!" עד שנכנסנו ואשכרה גרמה לכולם שם להתלהב שהיא דופקת להם כמות של מנה שלמה בחינם. מצד שני, אחלה פרסומת רחוב היא עשתה להם, אני חושב שמגיע לי כסף פה בסופו של דבר….
לאחר רבע שעה בערך של המתנה טעימה, נקראנו להיכנס. עגלתה של ליהי הושמה לאחר כבוד באחת הפינות והושיבו אותנו לשולחן. אממה, ופה המחדל הגדול של המסעדה, לפחות איפה שאנחנו ישבנו לא היה מקום לשים כיסא לילדה. למרות העניין החלטנו להיכנס – בעיקר כי כבר היינו רעבים, וממש היה בא לי על שניצל והום פרייז.
בואו אתן לכם טיפ הורות קטן, חבל שתעלו עליו לבד – באמת, זה סתם יבאס לכם ארוחה. בחיים! אבל בחיים אל תשבו לאכול כשאתם עם ילדה שחשה את עצמה מבקרת מסעדות על הרגליים.
לאחר נישנוש של חומוס מבושל וטעים קיבלנו את המנות שלנו, שניצל והום פרייז לי, פיש אנד צ'יפס למאיה וכדורי פירה נוספים לליהי. לאחר כחמש שניות, ליהי החליטה שהיא רוצה לאכול לנו את האוכל, היא הרי חייבת לטעום ושהדרך הכי טובה לעשות את זה היא לטפס על השולחן. החלטנו לתת לה להרגיש כמו גדולה ולתת לה מזלג ביד עם חתיכה של הום פרייז, היא כמובן שמחה מאוד – וזרקה את המזלג על הרצפה, יחד עם חמש שקיות של מיונז שהיא הצליחה להגיע אליהן. לאחר מכן, היא שמעה שלמאיה מאוד טעים הדג, אז היא החליטה לנסות גם אותו – מאיה כמובן לא הסכימה, ליהי כמובן לא באמת שאלה אף אחד והלכה על הטקטיקה הידועה של הילדות בנות השנה של "אם לא תתני לי אני אצרח ואעשה לך פאדיחות". מאיה לא האמינה לה, אז היא צרחה ועשתה לנו פאדיחות – היא קיבלה דג…
לאחר כעשר דק' של ארוחה טעימה אך מתישה משהו, המלצרית החייכנית פנתה אלינו ושאלה אם הכל טעים לנו, ענינו לה שמצוין בזמן שהחזקנו את ליהי עם הרגל מלקפוץ ראש לרצפה. יש לציין שהפוזה הזאת מאוד מצחיקה מלצריות
זהו, הצלחנו לסיים לאכול. היה מאוד טעים. גם לי, גם למאיה, גם לליהי וגם לרצפה. ליהי ציירה למלצרית ציור יפה על החשבון הלא גבוה בכלל כדי להסיח את דעתה מהעובדה שכל הרצפה מלאה באוכל ושהיא אשכרה תצטרך לטאטא את זה…. אחרי שהשארנו טיפ יחסית גדול רק מהפאדיחה והחלטנו שטעות כזאת של לאכול עם ילדה על הרגליים אנחנו יותר לא עושים, נסענו לבקר את סבתא שלי. שם גיליתי שדודה שלי הכינה את האוכל שאני הכי אוהב. בכיתי, בכיתי הרבה
סיכום בילוי:
מחיר – מצויין
טעם – טעים
יחס למשפחה – נהדר. התייחסו לילדה כמו גדולה (תרתי משמע) וממש לא התרגשו מהבלאגן שהיא עשתה שם
מתאים לתינוקות – כל עוד אין מקום לכיסא, HELL NO
המלצה אישית שלי להנהלה – חוץ מחוסר המקום לכיסא אתם עושים הכל ממש נכון, באמת. הייתי מחזיק במסעדה בוסטרים שאפשר להניח על הכורסה עצמה אם אין שם מקום להעמיד כיסא תינוק על הרצפה. במקרה כזה נחזור עוד פעמים רבות. אפילו לא ניקח לכם כסף על הפרסומת שליהי עושה לכם בחוץ עם הפירה
______________________________________________________________________
חברי פרלמנט האבות של xnet ממליצים על מסעדות שאוהבות ילדים:
>>> ינון רטיג מספר על החוויה של ללכת עם הילדים למסעדה – לא כולל שירות
>>> ברק שטרית – מסעדת מו ומו – עסקית צהריים, שני הורים רעבים ועגלת תינוק
>>> גבריאל ויינמן – אבא מבקר: מסעדת מו ומו, רחובות
>>> דוד שמעון – יוסף החומוסייה, פרדס חנה – עם ילדים
>>> טל חן – עונג ששי, קפה גרג, מודיעין
>>> אשר יזדי – משפחת יזדי יוצאת לאכול במסעדת קינג ג'ורג', רח' המלך ג'ורג', תל אביב.
>>> אליסף יעקב – הטוב, הרע והמכוער, ביקורת על וופל פקטורי, ירושלים.
לדיון המלא של בדיקת אבהוּת – פרלמנט האבות של Xnet, הקליקו כאן
להרשמה לניוזלטר – ליחצו כאן
שעת לילה מאוחרת (סתם, זה היה עשר), ליהי התעוררה עם ארבעים מעלות חום והודיעה לנו קבל עם ובובת פו הדב שהיא לגן מחר לא הולכת. לאחר דיון ארוך ביותר שנמשך שלוש עשרה שניות וחצי הוחלט שאני נשאר עם ליהי בבית – אני שמחתי, ליהי שמחה, מאיה בעיקר חששה לחזור ולמצוא ילדה בתוך סל כביסה.
בתמונה: ליהי בתוך סל כביסה
קמנו בבוקר, שתינו קפה בנחת וסילקנו את אמא מהבית – WWHHHHOOOOHHHOOOHOOOO!!!! LET THE GAMES BEGIN! אבא וליהי יחד 8 שעות! אפשר להשתולל! לרקוד! לשחק!
אין באמת מה לעשות בבית…. רוצה לאכול? אה, כדורים? סבבה. טוב, שבי רגע מול הטלוויזיה, אבא עייף
להלן הלו"ז היומי:
9:00 – אמא גורשה מהבית. מאיה אומרת לה "ביי ליהי!" ליהי עונה לה "היי"
9:01 – אבא מבין שהוא הולך להיתקע יום שלם בתוך בית ושוקל להתאבד
9:02 – הולכים לאוהל הכדורים כדי להוציא את כל הכדורים החוצה. אחד אחד….. אחד…. אחד…..
9:30 – ליהי מביאה לי את השלט של הטלוויזיה ומבקשת שאדליק. בגלל שגם לי בא להינות, שמתי כמובן את קלטת הילדים שצולמה במיוחד לאבות "סבתא בישלה דייסה" (חייבים לראות את אלינור אהרון "לשה לשה" בצק בידיים כדי להבין…. Better than porn)
הלישה בדקה הרביעית
10:15 – ליהי ניגשת אליי בארשת כבוד ומכריזה "אבא! קקי!" ורצה לחדר. אחרי שנייה של התאוששות אני שואל אותה, עשית קקי? להחליף לך? "כככןןןןן!!!!!"
10:16 – מחליפים קקי. החום ירד ל 38. אבא רגוע
10:30 – שוב בריכת כדורים. שוב מוציאים את כל הכדורים אחד אחד….. אחד…. אחד….
10:45 – זה
11:00 – מילקי, בנוהל. גביע אחד, שתי כפיות. מאכילים אחד את השנייה. ואת החולצה של ליהי. היה טעים.
כאן הגיע הרגע שבו הבנתי שאין לי יותר מה לעשות איתה בבית…. אז החלטתי שהיא עייפה וצריכה לישון. ליהי! הולכים לישון! "ככככןןןןןן!"
11:20 – ליהי ערה לגמרי בסלון
…עוד כדורים, עוד קצת פו הדב, מטיילים בבית, מדברים על ענייני דיומא בתינוקית מדוברת, עוד כדורים, עוד טיולים.
ליהי רעבה
13:00 – מושיב את ליהי על כיסא הכבוד מולי במטבח ומסביר לה אהרוני סטייל איך עושים חביתה מקושקשת במצע טוסט עם גבינת שמנת
13:01 – "אבא! תביא כבר את האוכל יא דגנרט!"
13:30 – שוב קקי מכובד. החום נשאר על 38. אבא עדיין רגוע
נכון בא לך שוב לראות חנהל'ה לשה לשה? כן! בואי נראה!
14:00 – יושב בספה בסלון מול הטלוויזיה ומדמיין שאני בשנ"ץ
14:30 – ליהי גונבת לי את החלום ומחליטה לשנו"ץ בעצמה על הספה בסלון עד שאמא תחזור
15:30 – מאיה חוזרת. הילדה לא הייתה בסל כביסה. אני הייתי די מכובס אבל
הגיע הזמן ללכת לרופאה בקניון מלחה כדי שתיתן לילדה אנטיביוטיקה רק כי היא לא בטוחה מה יש לה.
נוט טו סלף, אל תצעק על הרופאה של הבת שלך, היא בכל מקרה תיתן אנטיביוטיקה.
החלטתי פה אחד שאני רעב. יאללה, אני כל יום בילדות בכל מקרה אז נטחן בורגראנץ'. אבל בא לי לגוון – אז ניקח שני המבורגרים (סתם שתדעו, ראנץ' של 200 ג' עולה 38 שקלים, ראנצ'קיד של ג' 100 עולה 9. תעשו את החשבון לבד….)
20:30 – כולנו עייפים. ליהי קנתה מעיל, מאיה בגדים ואבא רוצה נעלי בית שיחממו לו את החורף. אתם יודעים, מסוקסות וגבריות כאלה. אז עשיתי את המעשה המתבקש, ירדתי להפנינג וקניתי נעליים של איה. לקופאית אמרתי שתארוז לי למתנה כי אני רוצה להפתיע את עצמי בבית. מגיע לי – היה לי יום קשה
להיות אבא לילדה זה דבר נפלא. להיות אבא לילדה מתוקהחמודהחייכניתנשמהכפרהעליה זה נהדר!
חבריי טוענים לעיתים שבגלל שאתה אבא אנשים ברחוב מתייחסים אליך אחרת, כאילו אתה הורה סוג ב'. חלקם טוענים לפניות הזויות של אמהות ברחוב, שחושבות משום מה שבגלל שאתה אבא אתה לא יכול לטפל בילדה שלך אז צריך לעזור לך ולתת לך עצות. או למבטים מבועתים של סבתות בגינה הציבורית שלא מבינות מי הבבון שנמצא בנחלתן עם העולל. אני פה כדי להפריך את הטענה הזאת ולהפוך לאויב הגברים באשר הם, בעיקר כי היחידה שמסתכלת עליי עקום בתור אבא בינתיים זו אשתי… חוויות האבהות שלי, לפחות בפן הבינאישי, היא די חיובית סה"כ. או שאני באמת חי בסרט ואתם ממש רוצים את מה שאני מעשן – לבחירתכם.
מספר עובדות:
1. לאחיות בטיפת החלב ממש לא אכפת מי בא עם הילדה לבדיקה או לחיסון
מודה, הייתי עם ליהי בטיפת חלב פעם אחת בלבד, שגם היא הסתיימה בזרנוק שתן שלא יבייש את המזרקות בבילאג'יו היישר לחליפה שלי. אבל כשהגעתי אף אחד לא שאל אותי איפה אימא, תכלס היו שם יותר אבות עם הילדים מאשר אמהות…
2. בפארק האמהות דווקא נעזרות בך
כשהימים נעימים אני משתדל לצאת עם ליהי כמה שיותר לפארק. בואו נבין לרגע מהטון הכללי של מאה שישים ושבע המילים שנרשמו כאן עד הפסקה הזאת, שאף אחת לא פנתה אליי בשאלות אם אני צריך עזרה עם הילדה. אבל כן קרה שאני עזרתי לאמהות אחרות. איך קרה? אני גבר גברי – זה למה
3. גם הורים בגן הילדים קיבלו אותי מצוין
כאן הגיע הזמן לגלות סוד. אחרי שחרורי מהצבא ועד שפתחנו את חברת התכשיטים, ביקשו ממני למלא מקום בגן ילדים למשך חודש כי אחת הגננות לקחה חופשה. בפועל, גם כשהיא חזרה נשארתי עד סוף השנה כי ההורים התעקשו. יש דמות אב בגן הם אומרים – הילדים דווקא קראו לי אמאושיק, אבל זה כבר סיפור אחר
4. אני אפילו חבר בקבוצת הוואטסאפ של המשפחתון של ליהי
ולא הייתי צריך לשכב עם אף אחד בשביל זה…
5. כשאני איתה, הביטחון העצמי שלי בשמיים
לפני שלוש שנים הכרתי את אשתי. כולם יעידו שכשהייתי איתה ברחוב נהנתי מהעובדה שכולם לא ממש מבינים "מה היא עושה עם הדבר הזה". לפני שנה ושלושה חודשים נולדה ליהי – מאז אני לא באמת צריך את מאיה בשביל זה. זו לא רק שמועה, ילדים הם הדרך הטובה ביותר להעלות לעצמך הביטחון העצמי. כשאני לבד עם ליהי בקניון, ברחוב או בכניסה למסעדה ליהי מרכזת סביבה אוטומטית את כל תשומת הלב האימהית החבויה בנשות ישראל. העובדה שהיא מחבקת אותי תוך כדי ממש לא גורמת להן לתהות אם אני מסתדר או לא. הן רואות לבד – בינתיים אף אחת לא הציעה להחליף לילדה טיטול במקומי. לפעמים אני אפילו מקבל פה ושם: "וואו.. היא כזאת מתוקה.. ואיך היא דומה לך!" תרגיעי גברת, אשתי פה לידי, חכי שהיא תלך.
למרות כל הטוב הזה ברמה האישית, חבריי צודקים בעניין אחר. עדיין יש מקומות וגופים ששוכחים את העובדה הפשוטה – אנחנו מטפלים בילדים שלנו לפעמים. ככה כשלאמא אין זמן להכיר אותם הכי טוב ואפילו יותר טוב מאבא, או להכין להם שניצלים מדהימים ובריאים של עוף טוב – היחיד שנכנס אליי הביתה (לא באמת). עדיין רוב הגופים המפרסמים פונים לאמהות בלבד. למה לעזאזל? אני הזה שמחפש קופונים בשביל התמ"ל ואני הזה שעושה את הקניות בבית. חשבתם אולי שיש לי סיי פה? נכון מפתיע?
קודם קראנו שאני הולך עם הילדה לקניון כדי להתחיל עם בחורות – למה ברוב המקומות אני צריך להחליף לילדה את החיתול בעגלה באיזו פינה חשוכה (זה כי אני מנומס, בניגוד לפרנסי הקניון) ולא בפינת החתלה מוסדרת? כמה כבר עולה ערכה כזאת? (לא, באמת, כמה היא עולה? זה ממש מגניב לשים כזה בשירותים בבית בשביל להפחיד את אשתי שאני מתכוון אשכרה להחליף לילדה בזה. אפשר אולי להשכיר כזה לכמה ימים?)
הגופים המפרסמים ומרכזי הבילוי מתעלמים כאן במודע מחצי מהאוכלוסייה הרלוונטית להם. תגידו אימהות, איך הייתן מרגישות בתור נשים אם כל הפרסומות למכוניות היו מיועדות רק לגברים? נפגעות נכון? בעצם רגע…..
וכנראה שאסם צודקים, אני די שמח שהם לא חושבים שאבא יודע שמה שהכי טוב לילד שלו אבקת מרק מפוצצת במונוסודיומים למיניהם
לפני שאתחיל לדבר, גילוי נאות: אני הבוס
גילוי עוד יותר נאות: למרות שאני הבוס, גם לי יש בוס
גילוי הכי נאות, נגעתי בשחור בלי חרטות: לבוס שלי אני קורא אבא
היום ארצה לדבר קצת על השילוב המטורף הזה בין משפחה לקריירה, איך מתמודדים עם זה ברמת הפרט, ואיך העסק שלי מתמודד עם העובדה שיש בו גם אבות פעילים, בנוסף לאמהות.
אפנה לעניין קודם מנקודת המבט של הבוס, שהוא אבא בעצמו: לרובנו המוחלט במשרד יש ילדים קטנים וכולנו מעורבים בחיים שלהם, גם הגברים וגם הנשים. גם אני וגם המנהל השני לקחנו חופשים כדי לשמור על הילדים וכמונו גם העובדות האחרות. אם ילד של עובד או עובדת חולה והם במצוקה בעניין, הם אוטומטית יישלחו הביתה ומישהו ידאג למלא את מקומם – כן, גם אני נשארתי לפעמים כדי לגבות הורה. למה? כי גם אני הורה וגם אני מבין מה זה ילד חולה בבית שצריך את ההורה שלו איתו – בטוח שגם אתם הייתם פעם הורים לילדים קטנים. בחופשים, הילדים מתקבלים בברכה תמידית אצלנו במשרד ותמיד נמצא להם תעסוקה כדי שההורה יוכל לעבוד בשקט. מסכים, זה פוגע לפעמים בתפוקה ולא פעם יש הרגשה של "גנון" במשרד, אבל בתמורה לזה אני מקבל עובדים מחויבים ושמחים, שמבינים שהם לא רק פיון קטן אצלי בטבלת האקסל של הרווחים.
בשביל לפנות לנקודת המבט של האב, אתן קצת רקע על עצמי למקרה שלא קראתם את זה כבר בלשונית ה"אודות" פה ליד (תתביישו לכם) וגם אתייחס לצורת ההתמודדות שלי עם הנושא:
עבדכם הנאמן הינו מנכ"ל חברת התכשיטים DIAMONDS FOREVER, המשרדים ואולם התצוגה שלנו ממוקמים בבורסה ברמת גן (מוזמנים לבקר). מזה כשלוש שנים, אני גר בירושלים עם מאיה אשתי, ועם ביתנו המדהימה ליהי.
זמן נסיעה מהבית למשרד: שעה וחצי –שעתיים לכיוון
שעות עבודה ביום רגיל: 10:30-18:00
בהתחלה זה לא באמת הפריע, אז הגעתי ב 20:00 או 21:00, גם אשתי עבדה, לא באמת היה לאן לחזור. כשליהי נולדה, הכול השתנה. מישהו מחכה לך בבית, ולא רק מישהו אחד. לאישה זה ממש קשה להיות עם הילדה כל כך הרבה שעות לבד בלי עזרה, כשאני חוזר, הדבר היחידי שהיא חושבת עליו זה "אבא בא! לכי לאבא". הגיוני ולגיטימי, אני גם רוצה להיות קצת עם הילדה שלי. רק שיש בעיה אחת קטנה בכל הקונספט הזה – אבא חזר עייף משעתיים של נסיעה, לא משנה מה יגידו לכם – שעתיים נסיעה זה לא דבר מעורר בשום פרמטר אפשרי. ואני נוסע בתחבורה הציבורית, אפילו לא נוהג. כמובן שגם העבודה נפגעת, במשרד המחשבות שלי נודדות לשנייה שאני אצא הביתה כדי לראות את הבת שלי (כפי שאתם מבינים, זה לא קורה הרבה)
חזרה לעניינו, לפני כמה חודשים הבוס שלי, שהוא במקרה גם אבא שלי ראה שאני נשחק לגמרי והוא הציע הצעה פשוטה להפליא: פעמיים בשבוע צא מוקדם, מתי שתצטרך כל עוד אתה מספיק לסיים מה שצריך. בתמורה – פעמיים בשבוע תישאר עוד שעה. המחווה הקטנה הזאת, שבה הבוס שלך פשוט נתן לך את האופציה ללכת להיות עם הילדים שלך בשעה שהיא יחסית נורמלית (שוב, שעה וחצי שעתיים נסיעה בכל מקרה) ואת האפשרות להיות אבא מסוג כלשהו שלא רק חוזר הביתה ומתחנן שהילדה כבר תהיה ישנה נותנת לך אחלה מוטיבציה – ואתה נשאר בשמחה גם עד שמונה או תשע אם אתה באמת צריך.
המצב שלי מבחינת שילוב קריירה ומשפחה עדיין לא מושלם. יעידו על כך כל המעורבים בדבר (גם הפסיכולוג שלי). לעבוד ארבע שעות ביום זה לא ממש יעיל מבחינת תפוקה, אבל לפחות ליומיים בשבוע, אשתי קיבלה את בעלה חזרה והילדה קיבלה את אבא שלה בחזרה. בתמורה, אבא שלי קיבל את העובד שלו בחזרה. כ"כ פשוט. תודה בוס
אַבָּאוֹשִיק 
http://www.xnet.co.il/family/articles/0,14566,L-3104708,00.html